ילדות בשטח ההפקר

אוסף מוסררה  ילדות בשטח ההפקר

לגדול בשכונת מוסררה בשנות החמישים והשישים: מה זה אומר להיות ילד בשכונה שהצפיפות בה נמדדה לא רק במספר הנפשות לחדר, אלא גם במספר הנפשות החולקות אותה מיטה? איך זה נראה כשמגרש המשחקים הוא ביצה בשטח ההפקר מתחת למוצבי הלגיון הירדני? כיצד התנהלו הלימודים בבית הספר החרדי שהוקם בשכונה, וכיצד השפיע הדבר על הילדים והילדות שלמדו בו, ועל אלה שנשרו ממנו בגיל מוקדם כל כך?

שכונת מוסררה, ערש הולדתה של תנועת "הפנתרים השחורים". בתערוכה זו אנו חוזרים אל ילדותו של הדור שהוציא מתוכו את תנועת המחאה החברתית הבולטת והטעונה: אל בית הספר, אל הבית והמשפחה, אל הרחוב והמשחקים, וגם אל יחס הממסד. אל גן העדן והגיהינום של ילדות והתבגרות בשטח ההפקר.

בתערוכה מציגים יוצאי השכונה, שגדלו ויצרו בה, לצד בוגרי בית הספר מוסררה: אמנים שהוזמנו להגיב לחומרים שנאספו בתחקיר וליצור על פיהם. העבודות עצמן נעות בין האמנותי לאישי, בין ארכיון היסטורי ובין פרשנות של מסמכים וסיפורים מן העבר:

אלי אבן (אבו) יליד השכונה, חוזר אל תצלומי ילדים שצילם בשכונה בשנות השבעים כסטודנט בבצלאל; תצלומים של יצחק סעד ז"ל – צלם ירושלמי ותיק שסייר רבות בשכונה, ותיעד את החיים בה בשנות השישים – חושפים את הסביבה ואת תנאי החיים בשכונה; ליאב צברי, ראש המחלקה לאנימציה במוסררה, יצר סרטון אנימציה תיעודי על פי סיפורו של משה אמויאל, יליד השכונה ופעיל בפנתרים השחורים; קוקו דרעי פורש את זיכרונות הילדות שלו בסרט תיעודי קצר שצילם אבי דבאח. יפית ראובני ויניב קוריס, בוגרי המחלקה למוסיקה חדשה יצרו עבודות אודיו המבוססות על קטעי שיחה ושירה של תושבים בשכונה, והעניקו לתערוכה את הפסקול שלה; מיכאל נידם, יליד השכונה, צילם בגיל 16 סרט עלילתי קצר, בהפקה נטולת אמצעים ובגילומם של הנערים והנערות בשכונה, הסרט שצולם במצלמת 8 מ"מ, ללא קול, מוצג כאן לראשונה; איציק הרוש בוגר בית הספר, יצר סדרה של צילומים בהשראת סיפורי ילדות שבה אימץ נקודת מבט ילדית בפרספקטיבה מאוחרת; מאיר (מירו) ממן מתעמת עם עברה הטעון של המשפחה, בסרט תיעודי עם אביו ציון ממן, שגדל בשכונה; בסרט תיעודי ובסדרה של מסמכים רשמיים שנמצאו בגנזך המדינה ובארכיון העירייה, מוצג סיפור השכונה מבעד לעיני הממסד, סיפור שלעתים מצטלב ומאמת את הסיפור האישי של תושבי השכונה, ולעתים מתנגש ומתעמת עם הזיכרונות ועם המטען הפרטי.