בעלי מלאכה אוסף הצילומים של יצחק סעד

אוצרוּת | אבי דבאח

31.1.2014 – 22.12.2013

"אני אוהב את העבודה. היא מקסימה אותי; אני יכול לשבת במשך שעות ולהתבונן בה…" (שלושה בסירה אחת / ק. ג'רום)

יצחק סעד מתבונן בעובדים, בבעלי מלאכה. המבט מתקיים במרחב ובזמן המגדירים את עושה המלאכה, ואת יחסיו עם הסביבה. סעד מביט בבגדים ובכלים המשמשים למלאכה, באינטראקציה עם המנהל, עם הלקוחות, עם החברים לעבודה, ובזמנים השונים המגדירים את המלאכה- רגעים של ריכוז ומאמץ, לצד רגעי עייפות ומנוחה, או עצירה והעמדה לצורך הצילום.

לכל בעל מלאכה העמדה בה הוא מוצב, בחלל ובזמן, עמדה המוגדרת מיחס החברה אל תחום העיסוק שלו: הסיגריות של האחות, מול הסיגריות של פועלי הקידוח; החיוך הגאה של נהג המונית הנשען על מכסה המנוע, אל מול כריעתו של מוכר העתונים בגובה נעליהם של העוברים ושבים; הגננת והמורה המציגים את תלמידיהם לראווה; חולצתו הלבנה של העיתונאי אל מול חלוקו המוכתם של הזבן במכולת.  בכל אלה נחשף דיוקן פרטי מאד, הממוסגר בתוך גבולות העיסוק והמלאכה הכלליים. בין הדיוקנאות משולב גם דיוקן עצמי של סעד בזמן עבודתו בסטודיו, כמבט על מלאכת הצילום.

אוצר התערוכה: אבי דבאח

הפקת הצילומים: דוד סעד

 

יצחק סעד נולד בבגדאד, ועלה עם משפחתו לארץ ישראל כילד בתחילת שנות השלושים. בעיראק היה אביו בעל מפעל לתפירת בגד יוקרתי שנקרא "איזאר", בגד שנתפר באומנות לנשים יהודיות. כשעלו לארץ, אביו עסק בנדל"ן ויצחק עבד בצמוד אליו, אך תמיד האמנות וענייני הרוח עניינו אותו. הוא שלט בשפות רבות, נמשך למוסיקה והתנסה בנגינה בחצוצרה.

לאחר מחלת לב ובעקבותיה ניתוח,  הוא התחיל לעסוק בתיקון שעונים, והחל לעסוק בצילום. בהתחלה צילם כתחביב בלבד ואח"כ עשה זאת גם כמקצוען  – כשלא היה עסוק בבניית בתים. הוא צילם כפרילנס לארכיון ירושלים, לנשיונל גאוגרפיק לקרן קיימת, לעיתון מעריב, למוזיאון ישראל ובעיקר להנאתו.

לאחר מותו ב-1997, נשאר אחריו אוסף אדיר של שקופיות ונגטיבים שצולמו ברובם בשנות הששים. בשל ריבוי העיסוקים האחרים הוא דחה את הטיפול בהם ולא הספיק לסדר ולהציג את הצילומים. האוסף טופל נסרק בידי בנו של יצחק – דוד, שגם ממשיך את אביו במלאכת הצילום, ומקבץ נבחר ממנו מוצג בתערוכה זו.

 

קרא עוד

סרטים

מסמכים

שמע